technofeelit 
קמה בבוקר לשעון המעורר שבטלפון החכם, באותה נשימה בודקת אם פספסתי הודעות מאתמול ומה מזג האויר הצפוי. תוך כדי התארגנות בודקת בווייז מה מצב הפקקים ומתי כדאי לצאת ומאיפה לנסוע, ואז קופץ לי המייל שמזכיר את התור שיש לי מחר, ואולי בכלל מסתכלת במוביט כדי לרוץ לאוטובוס הקודם שמאחר ואולי אגיע אליו לפני הבא. נשמע מוכר? נשמע כמו איכות חיים? פסח המתקרב ובא מזכיר לנו לצאת מעבדות אל חירות, בואו נבדוק איך החג הוא הזדמנות פז לצאת לחירות מהעבדות הדיגיטלית.
1. כבו את הווייז וסעו לחירות
מה? את השתגעת?! אז לפני סגירת העמוד בזעם תנו לי רגע עוד צ'אנס להסביר. פעם בימי קדם, אשכרה הצלחנו להגיע למקומות. זה אפילו לא היה כזה מזמן. אם תנסו תראו שגלגלי הרכב נוסעים גם כשהווייז לא דולק, ואפילו כשאין טלפון חכם בסביבה! מדהים. אז מה, את מציעה שניתקע סתם בפקקים?! כמובן שלא, אפשר לבדוק מה המצב בתחילת הנסיעה ואז לכבות. הסיכוי שיהיה שינוי מאוד דרמטי מהרגע הזה הוא די קטן. בזמן שאנחנו בהתמכרות לווייז, האזורים במוח שלנו שאחראים על זיכרון מרחבי מתנוונים ומתייתרים להם, כי לא פונים אליהם. יש מחקר טרום עידן הווייז, המראה כי ההיפוקמפוס, האזור במוח שאחראי על הזיכרון המרחבי, מפותח הרבה יותר בקרב נהגי מוניות בלונדון שנדרשים ליצר "מפה" של העיר בראשם על מנת לעשות את עבודתם כהלכה. אז נכון שלא נתחרה בזיכרון של נהגי המוניות, אך לפחות לא ננוון את האזור לחלוטין ונהיה כעכברות סומות במבוך, שברגע שנלקח מהן הווייז הן אבודות.
*לא לנסות בחגי ישראל ובחוה"מ. ונשמרתן מאוד לנפשותיכן!
2. סננו בשמחה וצאו לחירות
הטלפון מצלצל? אל תענו! או יותר טוב מראש, שימו על שקט 🙂 אין חדווה גדולה יותר משמחת השקט מהנייד. תהיו כנות רגע עם עצמכן, עד כמה באמת חשוב שנהיה זמינות כל הזמן? האם יש שעות מסויימות ביום שבהחלט אפשר לא להיות מחוברות לנייד? אם כן (והתשובה היא כן עבור 99% מאיתנו), הגדירו את השעות האלו עבורכן ושימו על שקט. נכון, לעשות שינוי זה לא פשוט, אך המשמעות של חירות במקרה הזה היא שקט. שקט להיות, לא בדריכות, לא לענות בצורה קבועה על הגירוי של הצלצול והצפצוף של ההודעות. וכן, דין ההודעות הוא על אחת כמה וכמה.
*ודיר באלק לא לחזור לסבתא אם היא התקשרה. סבא וסבתא הם האנשים האחרונים ביקום שבאמת יש להם סבלנות לשוחח איתנו. דגש על לשוחח, שיחה.
3. העבירו בילוי שלם בלי לצלם
מה? אז איך ידעו שנהננו?! כנראה שהזיכרון הרגשי שלכן מהחוויה החיובית יהיה הרבה יותר עוצמתי. אתן תדעו, כי הנוכחות שלכן בחוויה תהיה הרבה יותר חזקה. הזמינות של המצלמות בטלפונים היא כל כך גדולה, והתוצר של הפעולה כל כך נגיש, שקשה לעמוד בפיתוי. אבל הי, זה יפנה אתכן להיות שם, במלא עוצמתכן. נסו ותהנו!
*הבלוג לא לוקח אחריות על תביעות שעשויות להגיע מצד סבתות, סבים ודודות אחרות, המוחות על ירידה בכמות התמונות מהנכדים.
4. עסקו ביצירתיות ולא בצרכנות
כמה זמן ביום את מוצאת את עצמך גוללת את הפיד של הפייס, אינסטגרם, או מתעצבנת באתר החדשות החביב עלייך. אני מהמרת שאם תחברי את הדקות היומיות האלו בהן את צורכת תוכן שברובו הכמעט מוחלט לא תורם לך, תגיעי לתוצאה די מכובדת. מודה, גם אני חוטאת בזה לא מעט. למה? כי זה נורא נורא זמין. האם השיטוט הזה באמת "מנקה לנו את הראש"? אני מוצאת על עצמי (לא ערכתי מחקר בנושא) שהגלישה הזולגת הזו בעיקר מעייפת אותי ומכניסה "רעש" לראש. פשוט כך. דווקא כאשר אני מסרבת לקלות הזו של השיטוט, ועושה משהו משל עצמי, משהו חדש. אז אני מתמלאת באנרגיות. זה יכול להיות כתיבת משהו לבלוג, או תיקון קטן בבית, בישול, הליכה בטבע או זמן איכות עם אנשים אהובים. ברגע שאני יוצרת משהו חדש, אפילו קטן, אני מתמלאת. בניגוד לצרכנות הדיגיטלית שמרוקנת אותי.
5. תשתעממו ביחד
מתי בפעם האחרונה ישבתן עם חברים או משפחה, בלי הבהייה הקולקטיבית הזאת כל איש ואישה במסך האישי? מתי ממש אפשרתן התפתחות של שיחה ספונטנית, מחשבות שנזרקו לחלל האויר? מתי הרשתן לעצמכן חירות לשבת ביום יפה בחוץ ולבהות לרגע בחלל ולא במסך? איפשהו ב 2006 אולי? לא צריך לנסוע עד למדבר לסופ"ש מדיטציה כדי למצוא קצת שקט. הוא ממש כאן בהישג יד, השעמום הוא בחינם!
אז מה עושות עם כל כך הרבה חירות עכשיו?
תעצרו רגע, ותחשבו מה באמת באמת עושה לכן טוב. לא שלום עולמי ורכישת דירת ארבעה חדרים. הכוונה עכשיו, הרגע. לצאת קצת לטבע? אולי לשמוע מוסיקה אהובה בעיניים עצומות? אולי לשתות קפה במרפסת, ואולי לשכב על הגב על הרצפה עם רגליים למעלה ולבהות בתקרה. לכו על זה, גם אם יש לכן רק חמש דקות. הקלישאה נכונה, האושר נמצא ברגעים הקטנים, רק שם.
אהבתן את הפוסט? מוזמנות לעקוב אחרי בפייסבוק, באינסטגרם ובטלגרם, או להרשם כאן ומבטיחה לעדכן אתכן בפוסטים חדשים:
*הפוסט נכתב בלשון נקבה אך מיועד לנשים, גברים ומגדרים אחרים בצורה שווה.
אוי, הוויז… כל כך נוח אבל כל כך מנוון.
אני אוהב לנהוג ואפילו קצת ללכת לאיבוד, אני מאלו שאוהבים לשאול את העוברים והשבים איך להגיע למקומות שונים. יש בזה משהו מאוד נחמד לדעתי.
אבל, כשאני ממהר אז אני שם וויז גם על קטעי דרך שאני מכיר כי החשש הגדול לאחר לפגישה או לאיסוף של ילד גוברים על ההנאה שלי מהעולם האנלוגי.