יתכן והתקופה הזו תיזכר בדיעבד כעידן של אובדן הפרטיות, הצד השני של המטבע הנקרא עידן המידע. העידן בו העלאת תמונות משפחתיות לרשת נעשה באופן ספונטני על ידי מיליונים ברחבי העולם, מבלי שההשלכות לכך הובנו עד הסוף. הצורך לחלוק ולשתף, לתת ולקבל אהבה, הוא צורך אנושי בריא ומובן. אך מה קורה כאשר השיתוף חורג מגבולות המשפחה וחוג החברות הקרובות, וחשוף למעשה לכל מי שחפץ בכך ובעל יכולות רלוונטית?

 

גרגר חול בקרקעית אוקיינוס המידע

בגדול, אנחנו לא מעניינות אף אחת. כלומר, אני את ואתה כאינדיבידואלים, פחות מעניינים את מוקדי הכוח מאשר אנחנו כהמון אנשים. כל אחת מאיתנו היא יצרנית. יצרנית של מה? של מידע. לאן אנחנו נוסעות, מה אנחנו קונות, מהם דפוסי הגלישה שלנו, מה הנטייה הפוליטית שלנו, ועוד. המידע הזה כל הזמן נאסף עלינו, ומסייע לאלגוריתמים חזקים להסיק מסקנות ולקבל החלטות בהתאם. אילו פרסומות יוצגו לנו כאשר אנו גולשות? איזה מוצר כדאי לקדם ואיזה פחות? מהי התרופה הבאה שכדאי להשקיע בפיתוחה? ועוד. אז בגדול, כן, אני ואת לא מעניינות אף אחת.

 

העלאת תמונות מסווגות בשירות הלמידה העמוקה

אלגוריתמים של למידה עמוקה (deep learning) ניזונים מכמות גדולה של תמונות. מאוד גדולה. ככל שהכמות של התמונות יותר גדולה, כך האלגוריתם ילמד יותר טוב. כאשר האלגוריתם לומד, הוא חייב שהתמונות יהיו מסווגות. כלומר, שתהיה אינדיקציה שתגיד מה יש בתמונה הזו. למשל: "חתול", "כלב", "רמזור". בעבר היה קשה להגיע לכמויות גדולות של תמונות, אך כיום התמונות מציפות את הרשת ומהוות חומר בערה למנוע של הלמידה העמוקה. כאשר אנו מעלות תמונות לרשת ומספקות מידע נוסף: מי בתמונה, היכן צולמה, מתי, וכו' אנו למעשה מסווגות אותה. תחשבו על האשטאג כסיווג קלאסי.

 

 

לא להאכיל את המפלצת

במקרה של העלאת תמונות לרשת, ובטח כאשר ההעלאה מלווה בהוספת מידע ותיוג, אנחנו למעשה עוזרות לספק מידע עם סיווג על האובייקטים "אבי לוי מתל אביב", "מיכל כהן מחיפה", וכו'. המידע הזה נאסף ונשמר. פעם אחת העלתן, נגמר, זה שם. האכלתן את מפלצת המידע, באופן וולונטרי לחלוטין, במידע עליכן או על הקרובים לכן. כשגורמים בעלי רצון יחפשו עליכן מידע, הם ימצאו את המידע הזה שהעלתן וסיווגתן. יותר מזה, אם תעלו ותסווגו מספיק תמונות שלכן, האלגוריתמים קרוב לודאי ידעו לזהות אתכן גם בתמונות בהן אתן לא מופיעות על סמך התמונות הקודמות שהעלתן. ככה פשוט.

 

העלאת תמונות משפחתיות לרשת

העלאת תמונות משפחתיות נעשית מתוך רצון לשתף, להתגאות במשפחה, לשמוח. מפתה מאוד להתמסר לרצון הראשוני והפשוט הזה של לחלוק עם העולם כמה טוב לי, באילו אירועים השתתפתי עם הילדים, ובחוויות מהטיול האחרון. אך האם זה אחראי? האם זה מוסרי כלפי האנשים הקרובים לנו ביותר, הילדות והילדים שלנו? בהעלאת תמונות הילדים אנחנו מתחילות לבנות את מאגרי המידע עליהם עוד לפני שהם קרובים לעמוד על דעתם. האם אנו מבינות את מלוא ההשלכות של הפעולה הזו? אני די בטוחה שלא. ודווקא בגלל שאנחנו עדיין לא מבינות לאן השימוש במידע עלינו יביא אותנו, אני מציעה מאוד להזהר.

 

התנזרות מוחלטת

האם אפשר להמנע לחלוטין מאיסוף מידע עלינו? תאורטית כן, אך באופן מעשי יהיה קשה מאוד לעשות זאת. המידע נאסף עלינו בכל ערוץ אפשרי: האזנה לשיחות וחיפוש מילות מפתח, ניתוח דפוסי כתיבת מסרים, אופן הגלישה שלנו ועוד. גם התמונות והמידע שמגובים בענן חשופים. קשה מאוד עד בלתי אפשרי לחיות בחברה המערבית ללא חשיפה. כדי לעשות זאת צריך לא להיות במגע עם מכשירים המחוברים לרשת האינטרנט בכלל, ואם כן, אז רק ב"עילום שם", כלומר להתחבר ללא הזדהות ממחשב ציבורי שלא שמור עליו שם חומר שקשור אלינו, ומבלי להתחבר לשום פרופיל אינטרנטי שלנו.

 

 

למצוא את האיזון

ובכל זאת, איך לשתף, וכמה? זו שאלה אישית שכל אחת צריכה לשאול את עצמה בכנות. לאיזה צד של הסקאלה היא נוטה יותר: לכיוון שמירת הפרטיות או לכיוון השיתוף. אולי מה שיעזור לקבלת ההחלטה היא ההבנה ש"שטח משוחרר לא יוחזר". כלומר כל מידע שחשפתן ברשת: טקסט, תמונה, צליל, נשמר במאגרי המידע. וגם מידע שלא בחרתן לחשוף. כל מידע שבא במגע עם מכשיר שמחובר לאינטרנט הוא בעל פוטנציאל לשמירה, קיטלוג וחשיפה. הידיעה הזו צריכה להיות איתנו כל הזמן, ויש לחלוק אותה גם עם הילדים והקרובים הפחות מודעים אך המלאים כוונות טובות, סבא וסבתא למשל.

 

בהצלחה לכולנו

כמו בכל טכנולוגיה, יש פן חיובי לעידן המידע ופן שלילי (מאוד). אי אפשר לעצור את התקדמות הטכנולוגיה, זה מעולם לא היה הפתרון. אז מה כן אפשר לעשות? לשמור על מודעות, לא לחשוב שכל פיתוח מכיל רק טוב בחובו, לחפש תמיד את האינטרסים (רמז: כוח וכסף משחר ההיסטוריה), להבין את המציאות, אך לא להכנס להיסטריה. כמו בכל נושא גם כאן, אם העדר נסחף לכיוון מסויים, לזכור לשמור עלינו ועל היקרות והיקרים לנו. ללמד את הילדים חשיבה ביקורתית, לא למסור בקלות פרטים אישיים שלנו, גם אם הפיתוי שבחשיפה גדול וגם אם נדמה שכולם עושים את זה. זוכרות את המשפט הפולני האל-מותי: "ואם כולם יקפצו מהגג, גם את תקפצי?!", אז בדיוק כזה, בגרסת עידן המידע.

 

אהבתן את הפוסט? מוזמנו לעקוב אחרי בפייסבוק, באינסטגרם ובטלגרם, או להרשם כאן ומבטיחה לעדכן אתכן בפוסטים חדשים:

*הפוסט נכתב בלשון נקבה אך מיועד לנשים, גברים ומגדרים אחרים בצורה שווה.

 

4 Replies to “למה אני נגד העלאת תמונות משפחתיות לרשת”

  1. הי 🙂 מעניין ומעורר מחשבה.
    מה דעתך לגבי וואטסאפ? ההנחה שלי שתמונות ילדים בקבוצה משפחתית זה סביר, לעומת העלאתן לפייסבוק, יש בה אמת כלשהי?

    1. הי קלרית,
      וואטסאפ טוענים שהשיחות בצ'ט הן מוצפנות ופרטיות באופן כזה שלוואטס אפ או לגורמים אחרים אין גישה אליהן.
      מצד שני, וואטסאפ היא בבעלות פייסבוק, וממש לאחרונה נודע על כוונתו של מארק צוקרברג מנכ"ל פייסבוק למזג בין הפלטפורמות של המסרים המידיים בפייסבוק מסנג'ר, וואטסאפ ואינסטגרם. משמעות הדבר היא שאם עד לאחרונה חשבון הוואטסאפ היה מקושר למספר טלפון בלבד, בעתיד אם יצא המיזוג לפועל יהיה החשבון מקושר גם לכל הפרטים של חשבון הפייסבוק, וכך הזהות של התכנים המועלים בוואטסאפ תהיה מקושרת לכל פרטי הזיהוי הקיימים בפייסבוק. לדעתי כל חשיפה של תכנים ברשת היא בפוטנציאל סיכון, אך ככל שהתכנים "מתויגים" יותר כך גם פוטנציאל השימוש בהם גבוה יותר. נראה על פניו שעד לאחרונה וואטס אפ היתה "בטוחה יותר" לשימוש מהבחינה הזו, אך כפי שהתבשרנו, נראה שלא לאורך זמן.

  2. מעניין מאוד.
    אז אני מהמעלות תמונות וכד’ בחופשיות, ויש לי שאלה.
    אני לא רואה פרסומות – המוח שלי מסנן אותן באופן טבעי. וגם אם רואה, כמעט לא קונה מוצרים חדשים. בקיצור אני לא צרכנית גדולה בכל מקרה.
    אז השאלה: במה איסוף המידע עלי יכול להזיק לי חוץ מהפרסומות שמופיעות לי?

    🙂
    תודה

    1. הי לירית,
      יש שני שלבים בתהליך של שימוש במידע:
      1. איסוף המידע ובניית מאגר הנתונים 'לירית'
      2. הפעלת אלגוריתמים על המאגר 'לירית' לצורך הסקת מסקנות מתוך המידע הזה.
      אז כפי שציינת נכון, משתמשים במאגרים עלינו כדי לשייך אותנו לקהל יעד רלוונטי לפרסום מסויים. גם אותי הפרסומות לא כל-כך מטרידות ואני נוטה 'לסנן' אותן עד כמה שאפשר.
      בדומה לאנליזה שעושות חברות הפרסום עלינו, גם חברות אחרות יכולות לבצע אנליזה. כמה דברים שאני יכולה לחשוב עליהם, בלי לאמת אם הם מתקיימים עכשיו בפועל:
      *חברות ביטוח שאוספות מידע על ההרגלים שלנו ובהתאם יכולות להציע תמחור מתאים לביטוחים שונים או אפילו להחליט לא לבטח בכלל. לדוגמא אם פרופיל מסויים יסווג כ"נוהג לבצע פעולות אקסטרים מסוכנות לעיתים קרובות", אזי התמחור לביטוח עשוי להיות מאוד גבוה. את המידע הזה קשה להפיק ברזולוציה כזו משאלונים שהחברות נוהגות להעביר למבוטחים, אם בכלל.
      *איסוף מידע בשרות החוק / המדינה – שימוש במידע לצורך מעקב, עבור מי שנחשדים כלא מיישרים קו.
      *פעולות עברייניות למיניהן.
      *מחקר מקדים של מעסיקים לפני קבלה לעבודה. הכוונה לא להצצה בפרופילים של הרשתות החברתיות, אלא לשאילתות שיוכלו המעסיקים להציג אל מול מאגר המידע.
      ואפשר להמשיך ולחשוב על עוד בעלי עניין שהמידע נגיש להם.
      העניין לפי דעתי הוא להיות במודעות לזה שאנחנו מעלים תמונה שמבחינתנו מייצגת מסר מסויים, אך קשה לדעת איזה מידע ניתן לחלץ מתמונות ופריטי מידע רבים עלינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.